כמו החינוך מחדש של אטרי יד ימין (שמאליים) כיום יש ניסיון לחנך מחדש אינטרוורטים. גם אם אתם מופנמים – תעשו הרבה רעש, תייצרו שיחה, תחזקו את מיומנויות הנטוורקינג שלכם – זו הגישה הרווחת. התרבות היום אליבא כריס ברוגן, גודין ואחרים היא תרבות של אקסטרוורטים, מוזרים, פטפטנים. סוזן קיין בספרה "שקט-כוחם של אינטרוברטים", מצליחה לבלוט ולהיות הפיתה המרובעת על מדף הספרים.
החברה היום מעדיפה את הנועזים, את האנשים שמחפשים את אור הזרקורים. גם כאן אשמות החברות הגדולות – בריאיון לטקראנצ’ מסבירה סוזן כיצד המעבר מעיירות קטנות לערים, בחיפוש אחרי עבודה, השפיעה על התפתחות תרבות של אישיות. כזו המעדיפה אנשים ממגנטים וכריזמה סוחפת.
כמה נקודות במניפסט:
די לסיעורי מוחות. חשיבה לבד מייצרת רעיונות טובים יותר. הטכניקה שפותחה אי שם בשנות החמישים, נמצאה כלא יעילה בפיתוח רעיונות קריאייטיביים. חשיבה משותפת מייצרת סחף וחיקוי שאינם קשורים לקריאייטיביות. חשיבה לבד עדיפה בהרבה בפיתוח רעיונות.
מחקרים מצאו יתרונות בכישורי המנהיגות של אינטרוורטים, שמאפשרים לעובדים מוכשרים לרוץ עם רעיונות שלהם, בניגוד למנהיגות האקסטרוורטית שמנסה לשים חותם על כל דבר.
אני חובב שיתוף מושבע ולכן נוטה להתחבר לאמירה של אנדרו קין: שיתוף זה המטבע של העולם החדש. הוא מביא לנו עבודה, חברים, אהבה והרבה יותר. גם אני חוטא לא אחת בניסיון להוציא מכל אחד את השיתוף – תעשו רעש, תייצרו שיחה. אז אני מפסיק. לא חייבים.
